Sous un souffle de pins, un soir couleur d'ambre,
La ville respire, immobile et tendre.
Des voix murmurent à l'heure qui descend,
Entre pierre et racine, le rêve est présent.
Seule dans son silence, debout dans le temps,
Elle veille, priant devant son mur vivant.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
Nous sommes revenus aux puits oubliés,
Aux places ouvertes, aux pas rassemblés.
Un appel ancien traverse les hauteurs,
Il fend la montagne, réveille les cœurs.
Dans la ville ancienne, le son se déploie,
Mémoire vivante gravée dans la voix.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
Ton nom brûle les lèvres comme un feu scellé,
Si jamais je t'oublie, que le jour soit brisé,
Ton nom brûle les lèvres comme un feu scellé,
Si jamais je t'oublie, que le jour soit brisé,
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר
